רִקְמָה בְּעִתּוֹת חֵרוּם
אִי שֶׁל שֶׁקֶט
בעיתות חרום אנחנו בעומס רגשי, חסרי אונים וחסרי מילים. חוסר הודאות והפחד מציף אותנו במחשבות ובתסריטים שמשתקים אותנו עוד יותר.
העשייה היצירתית ממקדת את המחשבות בהוֹוֶה, בכּאן ועכשיו. היצירה לא דורשת מילים ומאפשרת לראש וללב לנוח מהעומס.
הגוף והנפש פצועים, והרקמה, כמו רְקָמוֹת הגוף, עוטפת ומְאַחָה.
אפשרו ליצירה להיכנס לחייכם. היא תביא איתה איים של שפיות בתוך היומיום ווודאות בתוך השגרה שהופרעה ושובשה.
דַּמְיְנוּ
כשאתן רוקמות דמיינו איך אתן יוצרות מעטה של הגנה ונחמה עבורכן. כיצד החוטים הרכים עוטפים ומגינים עליכן ועל היקר לכן. דמיינו את החוט מחבר בתוכנו, רגשות ומחשבות, מקבע ושומר את הדברים במקום טוב ומוגן, דמיינו כיצד הוא מחבר אותנו עם אהובינו במחשבות טובות.
בָּחֲרוּ בַּפָּשׁוּט
קחו פרויקט פשוט. לא מאתגר מידי מבחינה טכנית ולא יצירתי מידי. משהו שמסקרן אתכן ומתחשק לכן לעשות, משהו שזורם לכן טוב כרגע. אפשרו לידיים להוביל, הן יודעות.
רָקְמָה יַחַד
רקמה בצוותא מאוד מחברת. כשהידיים עסוקות הלב נפתח, זה כבר מוכח וידוע:)
כמו בספורט, לעיתים כשיש איתנו שותפה קל לנו יותר להתחיל.
הִתְמַקְּמוּ
שבו בנוחות. התמקמו על כסא או כורסא תומכת, למי שאוהבת- הפעילו מוסיקה מרגיעה או כוס משקה מנחמת. אפשר להרים רגליים ולהישען לאחור. הביאו את הרקמה אליכן. שימו לב שאין מאמץ בכתפיים, בשכמות או בזרועות. אם אתן חשות מאמץ בגוף- שפרו את התנוחה והתמקמו טוב יותר.
זה בסדר לרצות להיות במקום שקט לכמה שעות, או דווקא לשבת בחדר מלא בבני המשפחה. הזכירו לעצמכן שיש לכן בחירה ומה שנכון לכן זה מה קובע.
הְיוּ בִּתְשׂוּמַת לֵב
שימו לב לנשימה. נסו לנשום נשימות עמוקות ומלאות.
נסו להתמקד רק בפעולה העכשווית המסוימת. להיות בתשומת לב מלאה לידיים המשחילות את החוט במחט. למחט הננעצת בבד. לפעולת היד העולה ויורדת דרך הבד. לתך ועוד תך. לעלה הנרקם ולפרח המתמלא צבע.
צַעַד צַעַד
מה אני רוקמת עכשיו? את העלה הזה. באיזה צבע? בצבע הזה. באיזה תך? בתך הזה. ומה הלאה? זה לא משנה כרגע. נרקום ואז נראה.
כשאנחנו מתמקדות בצעד הזה ומניחות את ההמשך בצד אנחנו מורידות מעל כתפנו אחריות ועומס.
פַרְגְּנוּ לְעַצְמְכֶן
זה בסדר למצוא רגעים של שמחה ונחמה בתוך הכאב והדאגה.
נסו להימנע מטון שיפוטי פנימי. אין ברקמה "צריך", נכון או לא נכון. הבד הוא שלכן והעבודה שלכן, מה שנכון לכן הוא מה שנכון. נסו להפחית את הביקורת העצמית. אולי לא דחוף כעת לדייק מאוד או להגיע לתוצאות מרשימות (או אולי כן- אתן קובעות). אל תנסו להשוות לעבודות אחרות, שאולי נראות מדויקות או מרשימות יותר.
אל תרגישו אשמות שאתן "שוקעות" ברקמה כשאנשים מסביב אולי עושים דברים יותר "גדולים" או "משמעותיים".
לא נורא אם הבית יהיה פחות מסודר והכביסה פחות מקופלת. יהיה זמן גם לזה.
אל תמדדו זמן לרקמה. זה ממש לא משנה כמה זמן העבודה תיקח. אפשר גם לעבוד לאט לאט לאט... לרקום עכשיו כמה דקות או שעות או אפילו יום שלם... אנחנו עכשיו במלאכת ריפוי, שתיקח כמה שתיקח.
שִׁגְרָה בְּתוֹךְ חֹסֶר שִׁגְרָה
השגרה שלנו שובשה. אחרי ההלם, לאט ובהדרגה ננסה לרקום לעצמנו שגרה חדשה.
אם נצליח לייצר לעצמנו "איים" של יצירה במהלך היום, זו תהיה התקדמות מבורכת של אחיזה במציאות חדשה ויצירה של שגרה שיש לנו שליטה עליה, רגעים של ודאות אותם אנחנו יכולות לתכנן ולהוביל.
כשמתחילים פרויקט, שלב מוביל לשלב הבא, עלה כותרת נרקם ואחריו עוד אחד. אחרי שהפרח הושלם יש פרח נוסף, וכך התהליך היצירתי מוביל אותנו לעשיה.
סוֹף הוּא תָּמִיד הַתְחָלָה חֲדָשָׁה
אל תצטערו שהעבודה נגמרת. תמיד אפשר להתחיל לרקום משהו חדש....
בְּרִיאָה וְהַבְרָאָה
כשאתן יוצרות אתן בוראות.
כשאתן יוצרות אתן עסוקות בהבראה של המשאב הכי יקר לנו, המשאב האנושי. בנו ובהבראה שלנו, בני האדם.
הפוסט נכתב בימי מלחמת חרבות ברזל האיומה והנוראה.