האנדרטה הרקומה- סיגל מאור
קיץ 2014 היה קיץ מאוד משמעותי עבור סיגל. המשפחה הפרטית שלה חוותה רגעים של שמחה והתרגשות גדולה סביב חתונת הבת הבכורה, ובו בזמן, במציאות מקבילה, שלושה נערים נחטפו ומדינה שלמה קמה על רגליה והופכת כל אבן כדי למצוא אותם.
לאחר 18 ימי חיפושים התגלו גופותיהם ומיד לאחר מכן צה"ל נכנס למבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה- מבצע צוק איתן.
חשתי דיסוננס בתוך הלב. הרגשתי חצויה, אומרת סיגל. רציתי כל כך להיות כולי בשמחת הבת אך איזו זכות יש לי לשמוח בתוך הכאב הנורא? הבלבול ממש בער בתוכי והייתי חייבת לתת ביטוי לרגשות הטעונים והמורכבים.
סיגל לא יודעת את נפשה מרוב דאגה למשפחות החטופים, לחיילים שנמצאים בלב ליבה של המלחמה, דאגה למשפחות, לאמהות, לעם שלנו... והיא מתחילה לרקום....
סיגל ביקשה מבעלה, שהיה בשירות מילואים להביא לה חולצה צבאית, ואז במשך 50 ימי מבצע צוק איתן היא רוקמת.
מצילום לדיוקן
בכל פעם שפורסם שם של חלל ותמונתו פורסמה ברשת- סיגל הייתה מדפיסה את התמונה, מצמידה את התמונה לחולצה הצבאית בסיכות תפירה ורוקמת את דיוקנו של הנופל. כך הצטרף דיוקן לדיוקן, דמות לדמות, חלל לחלל.
בין ארוע לארוע זרמו הרגשות והמחשבות כמים ונרקמו על החולצה בירוק זית. תוך שסיגל רוקמת עלתה שוב ושוב השאלה- למה?? איך יתכן?
דרך מעשה הרקמה סיגל יכלה לתת ביטוי לכאב ולצער. הרגשתי שהעבודה מחברת אותי לצער של כל אחד ואחד מהנופלים ומקרבת אותי קצת לכאבה העצום של משפחה שאינני מכירה, שזה עתה שכְּלה את בנה.
72 פנים ושמות
כך עברה המחט ואיתה החוט הלבן דרך הבד של החולצה הצבאית. חזית שרוולים וגב, כּוֹתפות וכיסים. ככל שהמבצע המשיך החולצה הלכה והתמלאה בְּפַּנים, שמוֹת ומִילִים. 72 בנים שהיו ואינם.
כך כתבה סיגל:
במבצע 'צוק איתן',
בהכנות לחתונת ביתי שתחיה,
כל אחד מכם היה לי כבן.
כבן יחיד, יקר ואהוב כל כך.
ואז מתוך הצער האיום והלב הסוער,
של האור והחושך המשמשים בערבוביה,
עלו פניכם היפות
אחד,
ועוד אחד,
ועוד אחד,
כל חללי צוק איתן,
נרקמות בחוט על חולצה
כמו זו שעטפה אתכם.
72 דיוקנאות חרוטות על בד המסמלות את כולכם.
אחים שלי.
סיגל מאור היא אמנית רב תחומית, אוצרת ובעלת גלריה ביתית לאמנות יהודית באשדוד.
סיגל משתתפת מפעם לפעם בתערוכות, ומזמינה לשיח-גלריה ומארחת מבקרים בביתה.
עוד על האמנות של סיגל:
◇ ראיון מרתק עם סיגל בכאן תרבות