נרקם במחבוא- עבודת הרקמה שנרקמה במחתרת
תִמְנה אחותי ואני חלקנו בילדותינו חדר משותף. מעל מיטתה של תִמְנה, היתה תלויה תמיד עבודת רקמה, אהבתי להביט בעבודה ובסיפורים הקטנים הרקומים בה. התמונות הקטנות הרקומות היו עבורי מקור השראה לא רגיל. הן הזינו את דמיוני והייתי טווה איתן סיפורים על גבי סיפורים. רק כשבגרנו אמא סיפרה לנו את סיפורה של העבודה הזו. כך סיפרה לי מירה, בתה של בֶּטִי.
זה סיפורה של בֶּטִי, ילדה יהודיה בהולנד של מלחמת העולם השניה, ושל עבודת רקמה בת 80 שנה. פגשתי את תִמְנה ומירה, ושמעתי את סיפורה של אִמן בֶּטִי זכרונה לברכה, וסיפורה של עבודת רקמה בת שמונים שנה. זה סיפור על התמודדות של משפחה בצל איום יומיומי. ולצד ההתמודדות- יש בסיפור מנות גדושות של תושיה וראית הטוב, ואנשים טובים שאפשרו למשפחה לשרוד את המלחמה.
דוֹרְדֶרֶכְט, הולנד, מלחמת העולם השניה
עם החלת חוקי הגזע בהולנד, שגרת חייהם של היהודים בהדרגה שובשה וכורסמה. כשבֶּטִי הייתה בת 10 נאסר על הילדים היהודים בעיירה דוֹרְדֶרֶכְט ללכת לבתי הספר הרגילים. לאחר מכן ביתם הופקע על ידי הנאצים והם נאלצו לעבור לגור בבית של מכרים. בהמשך היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם להיות בחוץ לאחר השעה שמונה בערב. כשבֶּטִי הייתה בת 11 החל שילוח של יהודים מהעיירה למחנות ריכוז. חבריה ומוריה של בֶּטִי החלו להעלם בזה אחר זה, מי למחנות ומי למקומות מסתור. משפחתה של בֶּטִי נשלחה למחנה ריכוז ווסְטרבּרוּק.
כיוון שלאביה של בֶּטִי היה מפעל למיחזור מתכת- הגרמנים ראו במפעל חיוני ובאב המשפחה נחוץ. בזכות תושיתו של האב שעמד על כך שהוא יסכים לצאת מהמחנה רק עם משפחתו הקטנה ולא ישאיר אותה מאחור- המשפחה שוחררה ממחנה הריכוז כעבור כשלושה חודשים. נראה שזו הייתה המשפחה ההולדנית היחידה ששוחררה בשלמותה מהמחנות.
המשפחה שבה לביתהּ אך מהר מאוד הבינו שהמצב מסוכן מידי, ושהם חייבים לרדת בהקדם למחתרת. אב המשפחה מכר במחיר נמוך את ציוד המפעל והמשפחה עברה למקום מסתור.
חיים במחבוא
הסיפור של בֶּטִי הוא גם סיפורה של משפחת בֶּזְמֶר ההולנדית, משפחת פועלים פשוטה, שפתחה את ביתה והסכימה להעניק מחסה למשפחה היהודית. משפחת בֶּזְמֶר התגוררה בדירה קטנטנה בקומה השניה של בתי הרכבת על שפת נהר שמעבר לו מחנה צבאי גרמני ענק. זה סיפור על משפחה נוצריה שהסכימה לסכן את עצמה, על ילד-נער שפינה את חדרו ועבר לגור בסלון. ומה שחשבו שיארך שבועות אחדים נמשך שנתיים וחצי.
זה גם סיפור-נס מופלא על שמירה של סוד ואפס הלשנות. למרות שלא מעט אנשים ידעו....
חינוך ביתי במחתרת
הוריה של בֶּטִי עשו מאמצים כבירים לנהל שגרת חיים בריאה ונורמטיבית מתוך החדר של הנער שהפך להיות ביתם. היה להורים חשוב שילדתם לא תפסיד חומר לימודי ושתוכל להשתלב לאחר המלחמה בבית הספר. וכך הם יצרו שגרת חיים של לימודים ועשיה. חינוך ביתי במחבוא.
בכל בוקר בֶּטִי הייתה מתארגנת ליום לימודים. שמה את הילקוט על הגב, צועדת 10 סיבובים בחדר הקטן ומתיישבת עייפה מול השולחן כאילו הלכה כברת דרך לבית הספר. במשך השעות הבאות אביה היה מלמד אותה אנגלית, צרפתית, היסטוריה וספרות... כפרויקט שׂפה בֶּטִי עבדה על תרגום הספר 'אבא ארך רגליים' מאנגלית להולנדית.
בערבים הזוג ההולנדי שהיו אנשים חברותיים מאוד, אירח לא פעם חברים. בֶּטִי והוריה ישבו בשקט מוחלט בחדרם, אוזנים קשובות לשיחות שהתרחשו בסלון. כך התעדכנו בנעשה בחוץ.
נרקם במחבוא
הסיפור של בֶּטִי הוא גם סיפורו של דוקטור מֶרסינג, רופא קהילה בעל לב ענק, שהיה חבר פעיל במחתרת ההולנדית וסייע ליהודים רבים בעיר. דר' מרסינג היה נוהג לבקר בערבים ולבדוק מה שלום משפחת כהן.
דר' מרסינג דאג לספרי לימוד לבֶּטִי, ויום אחד הביא לה ערכה לרקמה. בערכה היה בד גבינה, חוטים, מחט ודוגמאות לרקמה. כשלבֶּטִי היה חסר חוט מסוים- הדוקטור השלים אותו כך שבֶּטִי תוכל להמשיך לרקום.
ובֶּטִי, בזמנה הפנוי מה שנקרא הייתה רוקמת. חיברה איקס ליד איקס, צבע לצבע, יצרה תמונות מלאות חיים. אנשים רוקדים, בית פסטורלי עם גג אדום, סבתא שמקבלת את נכדיה, אשה עומדת ליד הכיריים ומבשלת, אדון וגברת עם זר פרחים מטיילים להם יד ביד, סבתא ונכדה יושבות יחד... ויש גם תחנת רוח, עצים פורחים, חתול וכלב ושובך יונים.
בראש העבודה בטי רקמה כותרת אותה לא ראתה בשום דף דוגמאות.
19 משמאל ו- 43 מימין, יחד - 1943. ובמרכז נכתב בהולנדית באותיות רקומות: "In Ballingschap Gemaakt" משמע- במחבוא.
זה סיפור על ילדה-נערה שבתום המלחמה, כעבור שנתיים וחצי של שהות בחדר אחד, אינה יכולה לעמוד על רגליה והיא חוזרת לבית הספר על כסא גלגלים. היא מוקפצת כיתה בזכות רמת הידיעות שלה והבקיאות בחומר. בֶּטִי הייתה היהודייה הראשונה בדורדרכט שעשתה את בחינות הבגרות אחרי המלחמה. באותה שנה אחד הנושאים לחיבור היה: "מה דעתך על הקמת מדינה ליהודים". כמובן שזה הנושא עליו היא בחרה לכתוב.
בית בישראל
זה סיפור על אשה שמקימה את ביתה ואת משפחתה בישראל וגם כשהיא בטוחה ומוגנת היא כמעט ולא מזכירה את השנים בהן הסתתרה במחבוא. בימי השואה הטלויזיה הייתה כבויה בבית ולאורך השנים המשפחה שמעה פיסות סיפורים קטנות בלבד. יתר הפרטים נותרו בחדר הקטן, קומה שניה בבתי הרכבת על גדת הנהר.
רק כשבנותיה של בֶּטִי בגרו, היא ספרה להן שהתמונה הרקומה שהייתה תלויה מאז ומתמיד בבית, היא עדות לחיים של שנתיים וחצי במסתור בצל הכיבוש הנאצי.
רקמת חיים
עבודות הרקמה ליוו את בֶּטִי כל חייה. כשכבר הייתה סבתא והחלה להרכיב משקפיים, אביהן של הבנות חיבר לעגלת התה ששימשה את בֶּטִי לדברי הרקמה מנורה של קוסמטיקאיות וזכוכית מגדלת, כדי שבֶּטִי תוכל להמשיך לרקום.
רק בסוף חייה, כשהיתה דימנטית בֶּטִי שחררה קצת פרטים על התקופה ההיא. אמרה את שמות האנשים שהסתירו את המשפחה, היכן למדה, היכן גרה, ובאיזה פארק נהגה לשחק כילדה. לפני כן - בכל פעם שהבנות היו מעלות את הנושא בזהירות היה כמו יורד מסך ברזל עליה.
כשנועה נכדתה של בֶּטִי הייתה בכיתה א', בֶּטִי התארחה בכיתתה. ערב לפני כן בֶּטִי ונועה גזרו ריבועים של בד גבינה, וסדרו לכל ילד מחט וכמה חוטים. בֶּטִי לימדה את הילדים לרקום, ותוך שרקמו היא סיפרה לילדים את סיפורה.
מזכרות רקמה
לבֶּטִי שלוש בנות.
תִמְנה קיבלה את התמונה שהייתה תלויה מעל מיטתה בילדותה. זו שנרקמה במחבוא.
אורית קיבלה את תמונת האפליקציה של החמור שבֶּטִי יצרה ורקמה וגם היא הייתה תלויה בחדר הילדות.
ולמירה- בֶּטִי רקמה "תמונת לידה" שנהוג לרקום כשילד חדש נולד במשפחה. תמונה רקומה בה מצוין שם הילד, שנת הלידה ולפעמים גם המשקל בלידה. בֶּטִי רקמה את התמונה למירה באיחור של כמעט שלושה עשורים ומירה קיבלה אותה כשהייתה בת 28.
רקמה בת 80 שנה
השבוע ביקרתי בביתה של תִמנה. מבעד לזכוכית צילמתי את הרקמה היפה. אני תמיד מתרגשת לראות תכים של רקמת יד מקרוב. קורן מהם חום מיוחד שיש רק לעבודת-יד. רקמת צלבים יפייפיה של ילדה-נערה, שיש בה גם טעויות קטנות וחוסר דיוקים, בזכותם העבודה כל כך אנושית.
התרגשתי לראות כך מקרוב את העבודה המופלאה שנרקמה לפני 80 שנה בידיה של בֶּטִי ילדה, בתנאים לא תנאים, בחדר-מקלט.
בתוך מציאות לא ודאית בה חיים בצל איום קיומי, וכשהעתיד אינו ידוע- הרקמה היא מקור לודאות.
לפעמים איננו יודעים מה יהיה מחר, האם נהיה כאן או לא, ומה יהיה סביבנו אם בכלל. זו חרדה קיומית שיכולה לשתק ממש.
בתוך זה אנחנו יכולים למצוא וודאות בדברים הקטנים. איזה איקס צריך לרקום עכשיו, ואיזה חוט נשחיל בתוך המחט.
בֶּטִי סוזנה שמאלי-כהן הלכה לעולמה לפני כשלושה חודשים, כשהייתה בת 91. יהיה זכרה ברוך.
דר' מרסינג הוכר כחסיד אומות עולם בשנת 1984.
הזוג בֶּזְמֶר הוכרו כחסידי אומות עולם בשנת 2018.
